הם נמצאים שם ברגעים הראשונים לחיים – וגם ברגעים הכי קשים. הם מרפאים, מחזיקים יד, מזהים סימנים קטנים שיכולים להציל חיים. הם משמיעים מילה טובה, מחזקים, מתעקשים כשצריך – ופשוט לא מוותרים.
לכבוד יום האחות הבינלאומי שמצויין היום ברחבי העולם, שוחחנו עם אחיות ואחים מכל קצוות מערכת הבריאות: מבתי חולים, פגיות, מחלקות פנימיות, מרפאות קהילה וטיפות חלב – ושמענו מהם על הרגעים שמחזיקים אותם, על הבחירה במקצוע ועל העבודה שהיא שליחות יומיומית.
קראו את הסיפורים המרגשים, וקחו רגע להודות להם – על כל מה שהם עושים, בכל יום מחדש.
11 וחצי שנים חלפו מאז הרגע שבו אורטל הבינה מה הייעוד שלה. היא הייתה אז מאושפזת כחודש במחלקה להריון בסיכון גבוה בבית החולים איכילוב. "הסתכלתי על האחיות וראיתי כמה כוח, מקצועיות ורוך יש בהן – ואמרתי לעצמי: אני רוצה להיות כמוהן". היא לא חיכתה הרבה – "מיד אחרי הלידה של בני ירדתי לבית ספר שיינבורן ונרשמתי".
את הדרך התחילה כסטודנטית במחלקת פנימית א' באיכילוב, שם עבדה שנה וחצי. בהמשך עבדה כאחות במלר"ד איכילוב במשך כשלוש שנים. מזה כחמש שנים היא עובדת במרכז לבריאות הנפש לב השרון, שם היא משמשת כסגנית אחות אחראית פעילה א' ואחראית על יחידת האסקטמין במרכז.
"אני מרגישה שזו שליחות אמיתית. כל רגע שבו מטופל ניגש ואומר לי – 'עזרת לי', או משפחה שמביעה תודה – זה רגע שנותן לי כוח, זה אישור לכך שאני במקום הנכון. אני משתדלת לתת 200% בכל משמרת. ברגעים הכי קשים, המילים שלנו יכולות להציל נפשות – כשמטופלת אובדנית אמרה לי 'החלטתי להישאר בזכות מה שאמרת לי' – אין דבר עוצמתי מזה".
מה הערך הכי חשוב בעיניה בעבודת האחות? "היחס האנושי. אמפתיה, הקשבה, הכלה. המטופל לא תמיד יזכור איזו תרופה קיבל – אבל הוא לעולם לא ישכח איך גרמת לו להרגיש".
ולציבור היא מבקשת לומר: "לפעמים קשה להבין את העומס שבו אנחנו פועלות – מחסור בכוח אדם, לחצים בלתי פוסקים, משמרות עמוסות באירועים לא צפויים. זו עבודה מורכבת שכוללת סדרי עדיפות, קבלת החלטות, חשיבה ואינטגרציה בין הרבה משתנים. גם אנחנו מאוכזבים מעצמינו אם לא הספקנו לתת מענה למטופל, אז תהיו סבלניים, אנחנו פה בשבילכם. גם כשלא הכול מושלם – תדעו שאנחנו כאן, פועלים עם כל הלב, כי זו הרבה מעבר לעבודה – זו שליחות".
אורטל נמני- טלמון | צילום באדיבות המצולמת
כבר חמש שנים שמתן מלווה מטופלים ובני משפחותיהם ברגעים הקשים והמרגשים ביותר, במסגרת תחום הטיפול התומך. את דרכו בסיעוד בחר מתוך אהבה לאדם והרצון להיות שם בדיוק כשצריך – ברגעי משבר פיזי או רגשי, ולספק תמיכה, הקלה ותקווה.
מה שמרגש אותו בכל פעם מחדש הוא הכרת התודה מהמטופלים או משפחותיהם – דווקא כשהם בעין הסערה. הוא מספר על מקרה שלא ישכח לעולם: מטופלת בגילו שנפטרה ממחלה קשה, וליווה את בנותיה ובעלה ברגעי הפרידה. הבנות, שהיו בגיל של ילדיו, נפרדו מאִמן בליווי רגשי מלא, תוך התאמה לגילן ויכולתן. "זה היה רגע קשה, אבל גם עוצמתי ומרגש. זכיתי להיות שם", הוא משתף.
כמומחה בתחום הפליאטיבי, מתן מדגיש את החשיבות שבקשר הטיפולי – ביצירת אמון ובתחושת שותפות בין הצוות הרפואי למטופל. "זה מה שמוביל להצלחות טיפוליות ולתחושת משמעות בעבודה", הוא מסביר.
מתן היה רוצה שהציבור יבין עד כמה תפקיד האחות והאח הוא אינטנסיבי ועמוק – פיזית ורגשית. "אנחנו הקו הראשון – רואים, שומעים, מגיבים. ומעל הכול – צריכים סבלנות והכלה כדי להמשיך לעשות את זה מהלב, כל יום מחדש".
מעבר לעבודה הקלינית, למתן יש גם צד יצירתי: המוזיקה היא מקום המפלט שלו. "היא מאזנת אותי, מרגיעה, נותנת לי כוח". בעתיד, הוא חולם לחבר בין שני העולמות – הטיפול והמוזיקה. בנוסף, הוא מייצג את סקטור האחים והאחיות בבית החולים בוועד העובדים – מתוך רצון לדאוג לזכויות ולרווחה של כלל הצוות הסיעודי.
מתן אופיר | צילום באדיבות המצולם
מתן אופיר | צילום: ירון חזן
במהלך חמש השנים האחרונות, ריאם מובילה את הצוות הסיעודי במחלקה פנימית א', ומשלבת בין מקצועיות רפואית גבוהה לבין חיבור אנושי עמוק. את דרכה בסיעוד בחרה מתוך רצון כן לשלב בין ידע קליני, אחריות רפואית ומקצוע מדויק — לבין עשייה משמעותית עם בני אדם. "המשיכה שלי לתחום נבעה מהרצון להשפיע באמת. לתת טיפול שמבוסס לא רק על תרופות ונהלים, אלא על הבנה עמוקה של כאב, תקווה ואמונה", היא משתפת.
אחד הרגעים שנחרטו בזיכרונה התרחש עם מטופלת צעירה שהתמודדה תקופה ארוכה וקשה של אשפוז עם טרכאוסטומיה. ריאם נזכרת: "היא הייתה מיואשת, מנותקת, לא מתקשרת. בנינו אמון, עבדנו יחד בסבלנות – עד לרגע שבו היא הצליחה לחזור ולדבר. לראות אותה חוזרת לעצמה, משיבה את קולה ואת התקווה – היה בשבילי שיא אנושי ומקצועי".
לדבריה, הערך המרכזי בעבודת האחות הוא אמפתיה – היכולת לראות, להקשיב, להבין ולהיות באמת עם המטופל. "החיבור הרגשי הוא חלק בלתי נפרד מהטיפול הרפואי. מטופלים לא תמיד זוכרים מה נתנו להם – אבל הם לעולם לא שוכחים איך גרמנו להם להרגיש", היא אומרת.
ריאם מדגישה את המורכבות והעומק של מקצוע הסיעוד: "אנחנו הרבה מעבר למבצעי הנחיות – אנחנו מקור הידע הקליני, הלב הפועם של המחלקה, הגורם שמחבר בין כל חלקי המערכת. אנחנו שם עם המטופלים ברגעים הקשים, עם המשפחות, עם הדילמות, הלחצים. מדובר בעבודה אינטנסיבית, מורכבת ודורשת, אבל גם מלאה שליחות והשפעה אמיתית על חיי אדם" היא מסכמת.
ריאם נגר | צילום באדיבות המצולמת
מלי רפאל אגרס, מנהלת סיעוד במרפאת עומר בעפולה, משמשת בתפקידה כבר כ-14 שנים. עם תואר שני במנהל מערכות בריאות, תואר בניהול בתי אבות ומקבצי דיור מאוניברסיטת תל אביב והסמכה כמדריכה קלינית בתחום האונקולוגיה, מלי מביאה עמה שפע של ניסיון וידע מקצועי לעשייה הסיעודית שלה.
מלי לא תמיד חלמה להיות אחות. את דרכה בתחום החלה מתוך רצון לרצות את הוריה, ולא מתוך קריאה פנימית. אך עם הזמן, היא מצאה את עצמה מתחברת למקצוע ומתאהבת בו, בעיקר בזכות התחושה של השליחות הרבה שהיא חוותה בכל פעם שסייעה למטופל. "הייעוד שלי למעשה מצא אותי," היא אומרת. "כאחות, יש לי את הזכות לשלב בין טיפול מקצועי ורגיש, לעבודה בגובה העיניים ובחמלה אמיתית."
תחילת דרכה כאחות הייתה בצעירותה, כאשר במהלך לימודיה בפנימית 'הדסה נעורים', לא הייתה מהתלמידות הבולטות ביותר, אך מדריכה בשם שרה פישמן זיהתה את הפוטנציאל שלה. "האמון ששרה נתנה בי צמח בי את הרצון להצליח ולמצוא את הדרך המקצועית שלי," היא משתפת. "היום אני גאה מאוד בדרך שעשיתי ובמה שהפכתי להיות – אחות שמלווה בחום, חמלה ובמקצועיות."
מלי פועלת מתוך תחושת שליחות ומאמינה שהשילוב בין מקצועיות גבוהה לבין נוכחות אנושית מלאה הוא הערך המרכזי בעבודתה. "כאחות, אני רואה קודם כל את האדם – עם כאב, פחדים ותקוות," היא אומרת. "היכולת לשלב בין עולמות האקדמיה, האמפתיה והרגישות הגבוהה היא זו שמאפשרת לי לטפל בצורה הטובה ביותר, גם כשמדובר במצבים קשים."
כחלק מעבודתה כאחות הוספיס, מלי ליוותה לא מעט מטופלים בתהליכי פרידה קשים. אחד הרגעים שמלווה אותה עד היום היה כאשר מטופלת ביקשה ממנה באופן אישי לטפל בה, בקשתה עוררה בה תחושת שליחות עמוקה. "החיים שמזמנים לי רגעים כאלה, בהם אני הופכת להיות חלק מהמסע של המטופל ומשפחתו, הם רגעים שאני לא אשכח לעולם," היא משתפת. "לגעת באנשים ברגעים האינטימיים ביותר, להחזיק יד ולהיות שם בשבילם – זו זכות שאין לה תחליף."
מלי לא רק מטפלת, אלא גם מהווה אוזן קשבת. היא מאמינה שבשילוב של מקצועיות, אמפתיה ונוכחות אנושית מלאה, האחות מסוגלת לסייע בצורה הכי טובה למטופליה. "לראות את המטופל לא רק כאדם חולה אלא כאדם שמבקש עזרה, זו המשמעות האמיתית של העבודה שלי," היא מסבירה.
מלי רואה את עבודת האחיות כשליחות אמיתית. "העבודה שלנו היא הרבה יותר מסתם טיפול רפואי. אנחנו הלב הפועם של מערכת הבריאות, אנחנו הדמות המרכזית בטיפול, בין גוף לנפש, בין רפואה לאנושיות," היא אומרת. "הייתי רוצה שהציבור יבין את עומק העבודה שלנו – אנחנו שם ברגעים הכי קשים והכי חשובים של המטופלים, עם מקצועיות, ידע, ורגישות."
העבודה הסיעודית לא תמיד קלה, והיא דורשת יכולת קבלת החלטות בזמן אמת ורגישות רבה. אך עבור מלי, כל יום עבודה הוא הזדמנות לסייע, להקשיב ולרפא. "כאשר אתה אוהב את מה שאתה עושה, כל יום מביא עימו תחושת משמעות גדולה. זה לא רק מקצוע – זו שליחות אמיתית" היא מסכמת.
מלי רפאל אגרס | צילום באדיבות המצולמת
מיטל חרות היא אחות כבר קרוב ל־24 שנה, מהן מעל 16 שנים בפגייה של בית החולים מעייני הישועה – פגייה שהיא לדבריה "בוטיק, בית חם ומקצועי למטופלים, למשפחותיהם ולנו כצוות".
את הסיבה לבחירתה במקצוע הסיעוד היא מסבירה כך: "חיפשתי מקצוע עם נתינה ומשמעות. מקום שיש בו קשר אמיתי עם המטופל והמשפחה שלו, ושמאפשר לי גם ללמוד ולהעמיק. אני מרגישה שותפה אמיתית בטיפול".
העבודה בפגייה רצופה ברגעים משמעותיים ומרגשים. "זו עבודה שיש בה הכול – אבל, חשש, התרגשות, גאווה וגם געגוע. להיות אחות בפגייה זה אומנות – מצד אחד אתה צריך להיות מאוד מקצועי, זריז ומדויק, ומצד שני, לדעת מתי לא לגעת, מתי להיות עדין. לחשוב טוב לפני כל פעולה, לרכז טיפולים, להכין את הפג ולעבוד בהרמוניה – כמו לנגן בארבע ידיים".
מיטל מדברת רבות על הקשר עם ההורים: "לפעמים צריך לתווך להורים את הקשר לילדם כשהוא מונשם, כשהם לא יכולים להחזיק אותו, או כשכל מגע מפחיד אותם. אני שם כדי לעזור להם להבין שהם חלק בלתי נפרד מהטיפול".
"פגיה היא מסע של תקווה ותפילה", היא אומרת. "לראות פג שיורד באחוזי החמצן, אמא שמצליחה לשאוב חלב ולהתמיד בזה, תוצאות תקינות באולטרסאונד, עלייה במשקל – כל התקדמות, גם הכי קטנה, היא סיבה להתרגש. אני מתעדת להם את המקלחת הראשונה, את היציאה מהאינקובטור, את הרגע שבו עוברים לעריסה – אלה רגעים של שמחה, שאני מתמלאת בהם גאווה. וכשהם עוזבים, אני כבר מתגעגעת".
על הערכים שמובילים אותה בעבודתה היא אומרת: "נשמה לצד מקצועיות – זה הקו שמוביל אותי, וזה גם מה שמאפיין את מעייני הישועה. אני משתדלת להיות שם באמת, עם הרבה הקשבה, ידע, וגם פתיחות לביקורת ולשיפור עצמי".
"עבודת האחיות והאחים היא עולם ומלואו", היא מסכמת. "זה מקצוע של שליחות, שאפשר להתאים אותו לכל שלב בחיים. אבל כדי להיות אחות טובה, מקצועית, שבאה עם הלב והנשמה – צריך ללמוד ולהתפתח כל הזמן. זו זכות גדולה".
מיטל חרות | צילום באדיבות המצולמת
תמי בר חיים, אחות ותיקה בטיפת חלב "גבעת הזיתים" בלוד, עוסקת בסיעוד מאז 1988. במהלך יותר מ-35 שנות עבודתה, היא ליוותה אינספור משפחות וילדים, והפכה לדמות מרכזית בקהילה: "התחנה הפכה להיות חלק מהקהילה, והמשפחות הפכו עם הזמן למשפחה שלי ממש" היא משתפת.
הבחירה במקצוע הסיעוד הייתה טבעית עבור תמי, שגדלה בבית שבו שני ההורים היו אחים במקצוע: "כילדה, הייתי מתלווה אליהם לעבודה, נחשפת לשיחות עם מטופלים, לחמלה ולאכפתיות שבה עטפו הוריי כל אחד ואחת" היא נזכרת. "משהו בתוכי הבין שזה מה שאני רוצה לעשות. הבחירה בסיעוד לא הייתה רק מתוך השראה, אלא מתוך תחושת שליחות עמוקה ותחושת מסוגלות. ידעתי בלב שלם שזהו ייעודי, לעזור, להכיל ולתת למי שמולי הרגשה שהוא לא לבד."
אחד הרגעים המרגשים בקריירה שלה התרחש כאשר ילדה בת שנה וחצי הגיעה למעקב שגרתי, מבלי שביצעה את בדיקת הדם המומלצת בגיל 9 חודשים. תמי הדגישה בפני האם את חשיבות הבדיקה, והאם ביצעה אותה לבסוף. בעקבות הבדיקה, הילדה אובחנה עם לוקמיה, והטיפול בה החל מיד. היום, הילדה בריאה ולומדת בכיתה א'. "כשהאם פוגשת אותי עד היום, היא מזכירה לי שכנראה בזכות ההתמדה, התזכורות והעקשנות לבצע בדיקה פשוטה ניצלו חיים שלמים" מספרת תמי.
עבור תמי, הערכים המרכזיים בעבודתה הם כבוד, אנושיות וסבלנות. "בלי שלושת אלה, אי אפשר באמת לטפל באדם" היא אומרת. "אני מאמינה שאחות צריכה לראות כל הורה וכל ילד בגובה העיניים, ולפגוש לא רק את הגוף, אלא את הנפש."
תמי מדגישה שעבודת האחות בטיפת חלב כוללת הרבה יותר ממדידות וחיסונים. "אנחנו שם כדי לזהות עיכובים, לשים לב למה שלא נאמר, להבחין בהתפתחות, לתווך ידע ולעטוף ברגש" היא מסבירה. "הקשר שנוצר עם ההורים הוא אישי, עמוק, ובמובנים רבים, אנחנו גדלים יחד עם הילד" תמידה מדגישה ומוסיפה: "אנחנו לא שופטות, אלא מקשיבות, מלוות ונותנות מקום לרגשות ולמצבים שונים בלי שיפוט. בכל מפגש אני מזכירה לעצמי שעומד מולי עולם שלם, אני מתייחסת בכבוד ואהבה כפי שהייתי רוצה שיתייחסו אליי."
במהלך השנים, תמי הפכה לדמות משמעותית עבור משפחות רבות, והקשר עמן נמשך גם לאחר שהילדים גדלים: "עבורי, כל משפחה שמגיעה לתחנה היא עולם שלם, שאני זוכה להיות חלק ממנו לאורך 6 השנים הראשונות והרבה פעמים גם יותר כי המשפחות גדלות ומתרחבות. הייתי רוצה שיכירו בכך שעבודתנו ממשיכה גם אחרי שהדלת נסגרת – היא בלב, בזיכרון ובקהילה" היא מסכמת.
תמי בר חיים | צילום באדיבות המצולמת
אומיימה סלאמה היא אחות ומיילדת עם ניסיון של 15 שנים בתחום הסיעוד, 10 מהם כמיילדת. ב-7 שנים האחרונות, היא מרכזת את תחום בריאות האישה ומרצה בתחום תוכנית הסבת האקדמאים לסיעוד בבית הספר האקדמי לאחים ואחיות הלל יפה.
ההשראה שלה לבחור במקצוע הסיעוד נולדה מרגע מכונן בגיל 17, כשהייתה נוכחת מחוץ לחדר הלידה בזמן שאמה ילדה את אחותה הקטנה. “הייתי נערה צעירה, ראיתי את עוצמת החיים, את הפגיעות לצד הכוח, ואת התפקיד המשמעותי של המיילדת. באותו רגע ידעתי שאני רוצה להיות אחות, ובמיוחד מיילדת. מאז זה הפך לייעוד שלי: ללוות נשים ברגעים הכי עוצמתיים בחייהן” היא מספרת.
אומיימה מספרת שהרגעים המרגשים ביותר עבורה בעבודתה התרחשו השנה, במסגרת יום המעשים הטובים של בית הספר האקדמי לאחים ואחיות הלל יפה. במסגרת פרויקט זה, הסטודנטים והסטודנטיות יצאו למשימה גיוס משאבים למען נשים נפגעות אלימות, השוהות במקלט לנשים מוכות: “עמדתי מהצד, מביטה בהם בפעולה, וחשתי גאווה ונחת עמוקה. זה היה רגע שבו הבנתי שאני לא רק מלמדת – אני מחנכת, מלווה ומעצבת את דור העתיד של מקצוע האחיות” היא משתפת.
כששואלים אותה על הערך החשוב ביותר בעבודת האחיות והאחים, היא משיבה מיד: "המקצועיות הרב-ממדית הנשענת על מיומנות קלינית גבוהה וידע מעמיק, לצד ההתבוננות ההוליסטית באדם. האח או האחות לא עוסקים רק בטיפול בסימפטומים – הם מעניקים טיפול לאדם תוך הבנת סבלו, חששותיו והרקע האישי והחברתי.”
עם זאת, היא מדגישה כי המקצועיות אינה שלמה ללא האנושיות: “היכולת ליצור קשר משמעותי עם המטופל, להקשיב לו באמת, ללוות אותו ברגעים הקשים, לנהוג באמפתיה ובכבוד – זה שמעניק לטיפול ערך מוסף של חמלה ואמון.”
אומיימה מדברת גם על הצורך להבהיר לציבור את תפקידם המהותי של האחים והאחיות במערכת הבריאות, ומביאה את ציטוטה של יו"ר הסתדרות האחים והאחיות היוצאת, אילנה כהן: “האחיות הן ניידת טיפול נמרץ של מערכת הבריאות.” היא מסבירה: “האחיות והאחים אינם ‘עזר לרופא’ – הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, שמובילים, מחדשים, מצילים חיים ומשפיעים מדי יום על פני החברה כולה. מערכת הבריאות אינה יכולה לתפקד בלעדינו, לא ביום ולא בלילה. אחיות ואחים כיום אינם רק מבצעים הנחיות רפואיות – הם מקבלים החלטות קליניות קריטיות, מבוססות ידע, שיקול דעת מקצועי וניסיון רב-תחומי. הם פועלים מתוך ראייה כוללת של המטופל, הכוללת את מצבו הפיזי, הנפשי, הרוחני והחברתי.”
בסיום, היא מסכמת את עקרונות עבודתה: “שילוב של מצוינות קלינית ואנושיות עמוקה הוא הבסיס לעשייה איכותית וערכית של האחים והאחיות.”
אומיימה סלאמה | צילום באדיבות המצולמת
"תמיד רציתי לעסוק בתחום שבו יש ערך מוסף אמיתי, שבו אני יכול להשפיע על חייהם של אנשים בצורה ישירה" מספר היתאם כיאל, אח מוסמך בעל תואר ראשון בסיעוד ותואר שני בניהול מערכות בריאות. במהלך שש שנות עבודתו במרכז הרפואי בית רבקה, הוא מתמחה בטיפול ושיקום של מטופלים גריאטריים, במיוחד במחלקות לשיקום נשימתי ונוירולוגי.
הבחירה להתמחות בגריאטריה לא הייתה מקרית עבורו: "האוכלוסייה מזדקנת, והגריאטריה היא לא בחירה אלא צורך. אני רוצה להיות חלק מהפתרון ולתת טיפול מיומן לדור שלם." עבורו, הגריאטריה היא שליחות אמיתית, המשלבת בין ידע רפואי לקשר אנושי עמוק.
במהלך עבודתו, היתאם חווה רגעים מרגשים ומספקים:"כמעט כל יום מביא איתו רגעים מרגשים. רבים מהמטופלים שלנו מגיעים במצב קשה, לעיתים עם פיום קנה (טראכוסטומיה) וירידה תפקודית קשה. אחד הרגעים הכי מספקים עבורי הוא לראות מטופל מצליח להיגמל מהטראכיסטום, לנשום בכוחות עצמו, ולהחזיר לעצמו את התפקוד הבסיסי והיכולת לתקשר." הוא מדגיש את החשיבות של כל תהליך שיקום: "כל תהליך כזה הוא מסע שלם פיזי, רגשי ואנושי, ולהיות חלק ממנו זו זכות גדולה."
היתאם מאמין שהערכים המרכזיים בעבודת האח בגריאטריה הם חמלה, אמפתיה וידע מקצועי: "זה חשוב להבין את הקשיים של המטופלים ולתת להם טיפול שהוא לא רק רפואי, אלא גם אנושי ומחבק." כמדריך קליני, הוא מדגיש בפני הסטודנטים את החשיבות של הקשר האנושי: "היכולת להבין את המטופל ולהיות שם עבורו בלב שלם היא מה שהופכת אותם לאנשי סיעוד מצוינים."
הוא מבקש שהציבור יכיר בכך שעבודת האחים והאחיות היא הרבה יותר מרק טיפול רפואי: "אנחנו שם לא רק ברגעים הקשים כדי להעניק טיפול, אלא גם כדי להקשיב, לתמוך ולספק ביטחון. העבודה שלנו דורשת רגישות, כי כל יום מביא איתו אתגרים חדשים." לדבריו, מקצוע הסיעוד הוא מהחשובים ביותר: "אנחנו נמצאים ליד המטופלים בכל שלב, נותנים להם את המענה הרפואי והאנושי בו זמנית, כדי לשמור על האור בעיניהם."
היתאם כיאל | צילום באדיבות המצולם
