היי, זוכרים אותי? אני איריס פוקס, יו"ר ועד עובדי חברת "נתיבי ישראל". לפני שלוש שנים חתמנו על הסכם קיבוצי מיוחד עם תנאים פורצי דרך, תנאים שעזרו לנו לתגמל עובדים מצטיינים, להביא ולשמר מהנדסים במגזר הציבורי - מצב שלא היה פשוט בכלל בשוק העבודה של עידן טרום הקורונה.
אז, הצלחנו ביחד, הוועד וההנהלה, להצעיד את החברה קדימה. בשנים האחרונות עברה החברה תהליך של צמיחה ושגשוג התברכה בפרויקטים תשתיתיים, נכנסה לעולם הרכבתי ואף קיבלה את המשימה החשובה של להקים שדה תעופה משלים לנתב״ג.
ולנו, בוועד, יש כרגיל מלא עבודה: לשמור על העובדים, לטפל בפרטים הגדולים והקטנים, לוודא שהכל מתקדם ולא תוקעים לנו עיזים. רצנו קדימה, לא הסכמנו לעצור בשום פנים ואופן. אבל אז הגיעה הקורונה.
אז איך זה להיות בקורונה אמא יחידנית, יו"ר ועד בחברה של 450 עובדים, ולעבוד במפעל חיוני שהוא גם משק לשעת חירום ?במילה אחת טירוף, בשתי מילים - טירוף מערכות.
ישבנו עם המנכ"ל וחשבנו מה עושים. איך נותנים מענה לממשלה שדורשת שיצאו עכשיו כמה שיותר עבודות ורוצה לנצל את המומנטום שבו הכבישים ריקים, ובמקביל נותנים מענה לעובדים שילדיהם בבית והם לא יכולים להיעזר בבני משפחה או מטפלות?
בניגוד להרבה מקומות עבודה אחרים, אצלנו הגיעו לעבוד במשרדי החברה. בכל יום אושר ללא יותר מ-30% מהעובדים לעבוד מהבית וכך נתנו מענה למשפחות, גם אישרנו שעות עבודה גמישות ולעובדים בקבוצות סיכון מיוחדות נתנו מענה פרטני.
זה לא היה פשוט, וזה עדיין לא. אנחנו מקפידים מאוד על כל הנחיות התו הסגול, מקיימים ישיבות בזום, סגרנו את פינות האכילה ולא מאשרים יותר כניסה של מבקרים למשרדים. ועד העובדים הבין כי האחריות שמוטלת על כתפי העובדים בשעה הקשה הזאת היא כפולה: לא רק לעמוד ביעדים ובמשימות הפרוייקטלים, אלא גם להמשיך ולהניע את המשק על ידי הזרמת עבודות ותשלומים.
בתור יו"ר ועד שהיא גם אמא יחידנית, לא הייתה לי ברירה אלא להיעזר בהורים ובחברות. אז תחילה השארתי את בתי, שירה, אצל הורי במשך שבועות מבלי להיפגש איתם כלל בכדי שלא לסכן אותה ואותם. אח"כ נעזרתי בחברות מהעבודה ועכשיו בנוסף לעובדת מן השורה, יו"ר ועד ואמא, אני גם "לוחמת זום" מנוסה.
שוק העבודה השתנה מאוד מאז הגיעה הקורונה. מספר מבקשי העבודה הולך וגובר וכמות הפונים לכל תפקיד גדול מאי פעם. אנחנו בוועד עומדים בפני פתיחת ההסכם הקיבוצי שנחתם לפני שלוש שנים ומה שהיה ברור מאליו לפני שלושה חודשים נבחן מחדש כעת. ובמקביל לכל זה, חשוב לתת תשומת לב אישית לעובדים, לפרגן, להרים את המורל. וגם את זה אנחנו מקפידים לעשות, אמנם במתכונת שונה, אבל לא מוותרים לעצמנו לרגע.
וזה הזמן להגיד תודה לחברים שלי מהוועד: מוטי עסיס, דורית תותחני פרי, גלעד נאור, איתמר וייזר, נטלי בן שאול וגל וייסמן חברי הוועד שדואגים ושומרים על העובדים לילות כימים.
תודה גדולה מגיעה גם לכל מי שמלווה אותנו מטעם ההסתדרות, על התמיכה, הסיוע והאוזן הקשבת: יו"ר הסתדרות עובדי המדינה אריאל יעקובי, יו"ר מרחב גבעתיים ויישובי בקעת אונו עופר חתוכה, מחזיק התיק ומ"מ יו"ר הסתדרות עובדי המדינה דורון קרני ויו"ר נעמת במרחב גליתי חיה כהן.
תודה אחרונה מגיעה למנכ"ל החברה ניסים פרץ, שתמיד בתחרות איתי: מי דואג יותר לעובדים. פעם הוא מנצח ופעם אני, אבל המרוויחים האמיתיים הם העובדים!
תודה לכל מי שקרא ובריאות איתנה לכולם,
אוהבת, איריס ❤
הטור של איריס נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
איריס פוקס
עם מנכ"ל החברה ניסים פרץ
עם הבת שירה
