ביום ראשון 21 בפברואר, עליתי כמדי בוקר למרומי המנוף אותו אני מפעילה באתר בנייה באשקלון. באופק - ענני סערה. בתא שלי, בגובה 70 מטר - רוח חזקה שנידנדה את כל המנוף ואותי בתוכו. מי שיער באותו הרגע שאותה הרוח תטלטל לגמרי את כל עולמי - ואת כל ענף הבנייה בישראל.
את הבחירה שנאלצתי לעשות באותו היום איני מאחלת לאף אדם. התרעתי, הזהרתי, התחננתי, אך למרות שחשתי סכנה לחיי ולחיי כל הפועלים במקום, מנהלי אתר העבודה איימו ולחצו עלי כי אם לא אמשיך בעבודתי כרגיל, למרות הסיכון הברור, לא יהיה לי תפקיד לחזור אליו. המשכתי לבצע את העבודה הדחופה, אך עוד באותו היום פוטרתי.
המקרה שלי אינו הדוגמא היחידה לפורענות שמתרחשת בענף הבנייה, שבו נפצעים ונהרגים פועלים רק בשל חוסר הקפדה על נוהלי בטיחות. הגיע הזמן שהאמת תתגלה, ובזכות הארגון למפעילי עגורן צריח שהקמנו בהסתדרות, אני מרגישה סוף סוף שיש אור בקצה המנהרה. ביחד, נעשה את כל המאמץ האפשרי כדי לשמור על שלומנו ועל שלומם של כלל העובדים באתרי בנייה - וכמובן גם של האזרחים שמסתובבים לידם.
בסופו של דבר, כל פועל בניין, כל מפעיל עגורן, רק רוצה לפרנס את עצמו ואת המשפחה שלו בכבוד ולחזור הביתה בשלום כשהוא יודע שהוא קיבל את כל הזכויות שמגיעות לו. ברגע שהזכויות האלה נלקחו ממני, הייתי חייבת להילחם ולרדוף אחר הצדק. בעזרת ההסתדרות והתמיכה הרבה שאנשיה מעניקים לי, החלטתי להגיש תביעה כנגד חברת הבנייה שפיטרה אותי.
הכבוד והערך העצמיים שלי, החוזק שאני נדרשת לגלות, האומץ להביא לשינוי והמחויבות הענקית לא ניתנו לי כך סתם, אלו דברים שהייתי חייבת להיות. לא עמדה בפני ברירה אחרת. למען עצמי, למען ילדיי, למען כל העובדים בענף הבנייה ולמען כל העובדים במשק הישראלי שלא מקבלים את מלוא זכויותיהם.
אני נהנית מהתמיכה הרבה ומהאהדה מחממות הלב, אך זה לא אומר שאנשים חזקים לא נופלים בדרך. תמיד יש עליות וירידות, והכי חשוב זה להרים את הראש למעלה ולהמשיך בדרכך, לא משנה מה. אני מאמינה גדולה במציאות פתרון לכל בעיה.
שלכם, קטי קרקולוב
