הרבה פעמים אנחנו קוראות על הצורך שיהיו יותר נשים בתפקידי מפתח; בקושי של נשים להתקדם לעומת גברים ועל כך שנשים צריכות כל הזמן לשבור "תקרות זכוכית". כל זה נכון ואמיתי. לנו כנשים, הרבה פעמים קשה יותר מגברים להתברג לתפקידים בכירים, למרות שאנחנו לא פחות מוכשרות ובמקרים רבים מוכשרות אף יותר. אנחנו גם קוראות על כך שגברים משמרים את יחסי הכוחות ככאלו לטובתם. גם זה, במקרים רבים נכון.
אבל אני רוצה היום לכתוב על משהו אחר. משהו פחות פופולארי ושאולי קצת יותר קשה ולא נעים לדבר עליו. אני רוצה לדבר עלינו - הנשים - ועל כך שגם אנחנו, יותר מידי פעמים, לא מספיק מפרגנות אחת לשנייה, לא מספיק מאמינות ביכולות שלנו ולא דוחפות מספיק אחת את השנייה קדימה.
קוראים לי אורנה אבידן, נשואה לגדי, אמא של רני, יואב ואמיר וסבתא של לוקה. מתחילת חודש אפריל האחרון אני מכהנת כיו"ר מרחב תל אביב יפו בהסתדרות. תחת המרחב מאוגדים כ-140,000 עובדות ועובדים ב-230 ועדים שונים. אני בעלת תואר ראשון ושני בחינוך, ובמשך 32 שנים עבדתי בעיריית תל אביב במגוון תפקידים. התחלתי בתחום החינוך הבלתי פורמלי (מתנ"סים ומחלקת תנועות הנוער), בהמשך עברתי למחלקה לחינוך העל יסודי, וכן ניהלתי את המחלקה לגני ילדים.
התפקיד המשמעותי ביותר שאותו מילאתי במשך עשר השנים האחרונות, היה מזכ"לית ארגון עובדי עיריית תל אביב-יפו. אני האישה הראשונה שנבחרה לתפקיד זה, וגם והאישה הראשונה שנבחרה ליו"ר מרחב תל אביב.
במשך השנים, נתקלתי בהרבה מאוד נשים ומנהלות שהרגשתי שלא שמו מספיק דגש על קידום נשים. אין מדובר בהפליה מתקנת, אלא במתן תשומת לב ראויה לכך שנשים צריכות ויכולות להתקדם ליותר תפקידים בכירים. אולי מכיוון שאנחנו עוד מתקנות את העולם שרובו נשלט על ידי גברים, אנו מרגישות שכשאר אישה אחרת מצליחה, היא במובן מסוים "תופסת" מקום של אישה אחרת, אולי אפילו את המקום שלי. אנחנו חייבות להבין ולהזכיר כל הזמן אחת לשנייה שלנשים יש זכות, יכולת ומעמד שווה לגברים, שאין שום סיבה שלא יהיה לנו ייצוג שווה בעמדות בכירות כפי שיש לנו ייצוג בחברה (51%).
מהניסיון שלי, עלינו הנשים לפעול לעיתים ביתר תעוזה ואומץ על מנת להתקדם ולהאמין שאנחנו ראויות להצלחה שלנו. חלק מההצלחה שלנו, היא גם היכולת לשמוע ולקבל פירגון מנשים שעובדות לצידנו וללמוד לפרגן לאחרות.
אני מניחה שקוראות את המדור הזה נשים רבות שתחתן עובדות נשים אחרות. כמנהלת, אני חושבת שזה הכרחי ונחוץ לפרגן באופן תדיר וקבוע לנשים (וגם לגברים) שעובדים איתנו. הפירגון הזה הוא חשוב ברמה האישית, הארגונית והחברתית.
אני מזמינה אתכן לחשוב כמה פעמים בשנה האחרונה יצא לכן לפרגן בצורה כנה ואמיתית לקולגה שלכן. הכוונה אינה לפירגון על בגד חדש או על מילה טובה כשקולגה מספרת לכן שהיא קודמה. אני מדברת על תהליך מתמשך של עידוד, תמיכה ברגעים קשים ושמחה כנה בהצלחות. ושוב, לא רק של החברה הכי טובה במשרד. הכוונה היא לשמחה כאשר אישה אחרת מצליחה או מתקדמת.
מאחלת לנו עשייה משמעותית תוך תמיכה אחת בשנייה.
אורנה אבידן
