עוד יום ארוך "בזמן קורונה", כמו שאנו קוראים לזה בצוותים הרפואיים, הסתיים לו. זמן של ריצה בין המשמרות, בין מסיכה כירורגית למסיכת N95, אלכוג'ל, בגדי מיגון, משקפי מגן וחוזר חלילה. כמו בסרט נע, כמו באיזשהו חלום לא ברור.
היה זה עוד יום שהתחיל בשעת זריחה והסתיים אחרי השקיעה, והכל על הרגליים עם מסיכה... אותה מסיכה שהפכה חלק בלתי נפרד מחיינו תוך השתדלות עצומה שלא לאבד את החיוך מאחוריה. לפעמים זה קשה כשאת עם משקפי מגן שמתמלאים אדים, חם עם החלוק ומזיעים. אבל אחרי הכל, נושמים עמוק וממשיכים. כי זה מה שבחרנו - להציל חיים.
נעים להכיר, אני רוית מנדלסון, רנטגנאית במרכז הרפואי ע"ש שמיר (אסף הרופא), ובימים כתיקונם שלפני "זמן קורונה", מדריכה בבית הספר לרנטגנאות ודימות את דור העתיד של המקצוע. בתפקידי כיו"ר חטיבת הרנטגנאים העובדים בשירות המדינה אנו מלווים על ידי אריאל יעקבי יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, יחד עם עו"ד ארז אופינקרו מחזיק תיק בתי החולים, ושניהם שם תמיד איתנו יחד עם אריה הרשקוביץ, יו"ר איגוד הרנטגנאים. הערכתנו על כך שבדומה להסכם הרופאים, הם הגיעו עבורנו להסכם שימנע ככל האפשר פגיעה בשכרנו עקב שינוי צורת העבודה בזמן הקורונה.
אני אוהבת להיות רנטגנאית, אוהבת וגאה שזו הדרך שבחרתי בה. לו הייתה לי שוב הזדמנות, לא הייתי בוחרת לרגע אחרת. עבודת הרנטגן זה לא רק ללחוץ על כפתור ולהגיד לנשום עמוק ולא לנשום, זה להיות בקו הראשון, ובימי הקורונה, בסוף היום אתה מגיע הביתה ובקושי יכול לנשום בעצמך.
מה זה "קו ראשון" אתם שואלים? זה לראות לחולים ביום יום - ובטח בתקופת הקורונה - את הלבן בעיניים, אם זה בזמן צילום חולה מתהלך, או חולה מונשם ואם זה בזמן של בדיקת CT או כל בדיקת הדמיה אחרת. פוגשים את החולים קרוב קרוב בטווח של נגיעה אפילו פחות מזה. ניסיתם פעם להשכיב חולה לבדיקה בתנוחה נכונה? חשבו מה המרחק, מה הקושי ומה ההתמודדות שלנו. הרנטגנאים מרגישים לעתים שקופים, תוך הרגשה שבכל המערכות שוכחים אותם ומתרכזים בעיקר ברופאים ובאחיות, אולם תפקידנו הוא קריטי במערכת הבריאות, ובלי צילום ובדיקות לא ניתן להתקדם עם התהליך הרפואי. היום אנחנו כתף אל כתף עם הרופאים לכל דבר.
גם ביום-יום, המשמרות שלנו עמוסות וארוכות אך כעת הכל שונה, ההתנהלות שונה, האטמוספירה שונה, כאילו משהו השתנה באוויר בלי להצליח לשים עליו את האצבע. בהתחלה זה הפחד וחוסר הוודאות, אח"כ את מגלה לעצמך שהשד לא כזה נורא בהנחה שיש לך את המיגון הראוי. אני לעצמי חשבתי שהמקום הכי בטוח זה מתחם הקורונה כי שם כולם כבר מאובחנים. מחוץ למתחם זה השטח המסוכן, מרגיש שהעולם הפוך.
לשמחתנו זכינו לאוזן קשבת והבנה מבית החולים בכל הנוגע לנושאי המיגון ומניעת זיהומים, ולמרות החוסרים הכללים במערכת הבריאות הציבורית, השתדלו מאוד שלא נרגיש בהם. גם צוות הניהול אצלנו במכון הרנטגן והדימות, נלחם והקפיד על המיגון עבור כלל העובדים. דבר זה מאפיין לשמחתי מאוד את בית החולים שלנו, שלמרות גודלו, עדיין משתדלים לראות בו את העובד הקטן בתוך המערכת.
למרות ההקפדה היתרה על המיגון, אנו עדיין שומרים על משנה זהירות גם בבית. הריחוק החברתי נכנס אלינו אל תוך המשפחה, כשאנו מגיעים הביתה ומתבודדים כדי לא להדביק את מי שאיתנו. החיבוק שאנחנו כל כך אוהבים חסר כי הוא הרבה פעמים וירטואלי. איך אומרים? כל כך קרוב ובו זמנית כל כך רחוק.
כשפרצה הקורונה היינו באמצע של עשייה והכל נעצר. תמיד עולה השאלה, עם כל הכאוס והמצב הכלכלי במדינה, מה יהיה מחר? איך ממשיכים מכאן? אפילו אמרתי לאחד הבכירים בבית החולים - אני לא צריכה שימחאו לנו כפיים, אני רק מבקשת שיעריכו אותנו, שיתגמלו וישמרו לנו על השכר. כצוות רפואי אנחנו עושים מעל ומעבר, לא ניתן לכמת זאת בשכר.
אז לכן נשים יקרות, רציתי להגיד תודה על הכתף, התמיכה, האוזן הקשבת והמילה הטובה בכל זמן וכמעט בכל שעה. דווקא בימים אלה אני גאה להיות אישה ויותר מזה גאה להימנות עם המערך הרפואי של מדינת ישראל.
רוית
*הטור של רוית נכתב במסגרת הבלוג "מובילות לשינוי" אשר מארח מדי שבוע את מנהיגות העבודה המאורגנת בישראל. לקריאת טורים של מנהיגות נוספות, הקישו כאן
רוית מנדלסון
