דברי חקיקה רבים בישראל מגינים על הצרכן (ראו בסעיף חקיקה צרכנית נבחרת) מבין אלה, אחד החוקים החשובים ביותר הוא חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. בחוק זה כלולות הוראות רבות הקובעות את זכויות הצרכנים ואת החובות המוטלות על עוסקים, אולם יש לזכור כי הזכויות והחובות האלה חלות רק במערכת היחסים שבין "עוסק" לבין "צרכן", כפי שהם מוגדרים בחוק זה.
החוק מגדיר "עוסק" כמי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן. נכס יכול להיות, למשל, מוצרים שונים, ניירות ערך, מקרקעין וזכויות. ב"דרך עיסוק" הכוונה מי שמוכר כחלק מהעיסוק שלו. לכן, יש לשים לב שמי שמוכר נכס או נותן שירות באקראי בלבד ולא דרך עיסוק איננו מוגדר כ"עוסק" לפי חוק הגנת הצרכן, והוראות החוק אינן חלות עליו כעוסק.
החוק מגדיר "צרכן" כמי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק במהלך עיסוקו, לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי. יש לשים לב שמשתמע מכאן שמי שקונה נכס או מקבל שירות מעוסק לשימוש שעיקרו עסקי איננו מוגדר כ"צרכן" לפי חוק הגנת הצרכן, והוראות החוק אינן חלות עליו כצרכן.
חוק הגנת הצרכן קובע גם כי לעניין חוק זה דין המדינה כדין כל עוסק אחר. לעומת זאת, החוק מחריג כמה סוגים של עוסקים: נקבע כי הוראות החוק לא יחולו על היחסים שבין צרכנים לבין תאגידים בנקאיים לפי חוק הבנקאות (שירות ללקוח) על היחסים שבין צרכנים לבין מבטח או סוכן ביטוח לפי חוק הפיקוח על עסקי ביטוח; ועל היחסים שבין צרכנים לנותני שירותים פיננסיים כהגדרתם בחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים מוסדרים, כגון קרנות וקופות גמל.
המידע המובא במדריך זה הוא מידע כללי בלבד, הוא אינו תחליף לייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו ללא ייעוץ מתאים.
המידע במדריך מעודכן בהתאם להוראות החוק והתקנות עד לחודש יוני 2023.
הנוסח המחייב הוא נוסח החוק והתקנות.
